..."פשוט תקומי בבוקר כל יום ותחליטי מה יעשה לך טוב היום?...משהו קטן, כל דבר, אבל כל יום שתהיה לך החלטה בבוקר שאת עושה משהו רק לעצמך בלי להתחשב באף לא אחד, משהו אחד..."
השיחה הזאת מתנהלת בעיצומה של אחת התקופות הקשות בחיי, נדמה שהכל מתפרק סביבי..ומתחתיי...ומצדדיי...וכן זה מרגיש לפעמים שגם מעלי..השמיים כאילו נפלו עלי.
אנחנו יושבות בחוץ בגינה, אני אחרי עוד ערב של בכי חסר פרופורציות ושליטה, היא מנסה להרגיע, מקשיבה, יודעת לעקוף את המוקשים וחלילה לא להגיד לי "יהיה בסדר..." אוחחחח כמה שאני שונאת שפותרים אותי עם התשובה הזאת! 
חכמה חברה שלי, לא משהו שלא ידעתי קודם אבל כנראה הגיע הזמן ליישם...



וברחתי עד לתאילנד בשביל להשאיר את הכל מאחור, אבל אתם יודעות מה? זה לא ממש עזר...לא רק שכלום לא נעלם כשחזרתי מהחופשה שהמשפחה שלי פרגנה לי (ארזו אותי בתוך המזוודה של הבת שלי לטיול "לפני גיוס" שלה) כי הייתי על סף התמוטטת עצבים, נוספו להם עוד כמה דברים שחיכו בסבלנות שאחזור...



אבל נסעתי עם החלטה להתנתק לחלוטין. ידעתי שהשמיים יכולים לחכות...



כבר לפני הנסיעה לקחתי לעצמי פסק זמן מכל הרעשים מסביבי, הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד או להכיל שום דבר נוסף, כל מה שרציתי זה לזחול מתחת לשמיכה ולא לצאת. כל "רעש" נוסף הרגשתי, עלול למוטט אותי...



אז ביטלתי תכניות והתכנסתי בתוך עצמי מנסה לעשות סדר מחדש בחיי. זנחתי גם את כל ההנאות הקטנות שלי בהחלטה שאני צריכה עכשיו להתרכז רק בלפתור את הבעיות. רוב הזמן אני בפאניקה מוחלטת לגבי העתיד, בשאר הזמן אני מגבשת "תכניות חילוץ" שרובם מתמוטטות כמו בניין אחרי הפצצה ומשאירות אותי עומדת בין חורבותיו מוקפת שוב ושוב במיליון סימני שאלה.

הטיל האחרון ששוגר לעברי פגע ישר בלב...לא החמיץ במילימטר...אני עוד אוספת את השברים...



בכל הכאוס הזה היה דבר אחד שהצליח להרגיע אותי קצת, להתנתק מהכל לכמה שעות, ישבתי בלילה וציירתי ותרגלתי קליגרפיה, ממילא לא מצליחה להירדם...מצאתי את עצמי יותר מפעם אחת תוהה מי הדליק את האור בחוץ עד שאני קולטת אחרי כמה שניות שזה הבוקר שהפציע.
בהתחלה זנחתי גם את זה, לא יודעת אם בגלל ההחלטה שלקחתי על עצמי להיות ממוקדת לחלוטין במטרה או שפשוט זה הדבר האחרון שהיה לי בראש...תמיד הקליגרפיה הייתה עבורי תרפיה נפלאה עכשיו היא גם עזרה לי לפרוק על הדף כאב,כעסים ועצב.
האותיות שהתחברו למילים והמילים למשפטים עזרו לי להביע את אותן רגשות, אפילו לנחם.
הניירות, הצבעים, השולחן המבורדק בעשרות דפים מכוסים באותיות ומילים...התגעגעתי לשעות הללו.

התגעגעתי לבלוג שלי שגם אותו זנחתי חודשים ארוכים, מהרהרת מה יעלה בגורלו...
התנתקתי מהפייסבוק, עניתי בשלילה לכל אותן הצעות שהגיעו, פה ושם שחררתי כמה תמונות לאינסטגרם אבל בזה הסתכם פחות או יותר הקשר שלי עם העולם החיצון.
אבל כנראה שממש התגעגעתי, כי אחרי השיחה שלנו בגינה חשבתי לעצמי הבוקר, מה יעשה לך טוב? מה את עושה היום למען עצמך? ומצאתי את עצמי כותבת לכן את הפוסט הזה, מקלידה את המילים שעוד רגע יהפכו לפוסט הכי אישי ומשתפת אתכן בחיי...שהרי הבלוג הזה, הבלוג שלי, הוא מקום המפלט שלי, אי של שלווה, הוא גם התרפיה שלי ואני כנראה צריכה שימשיך להתקיים...(וזה הרבה יותר זול מפסיכולוג:) ) 



אז אני לא מבטיחה שהתדירות בזמן הקרוב תהייה כבעבר, אבל אני בטוח אקפוץ לכאן מדי פעם...
אני מקווה שתהיו סבלניות ותחכו לי כאן כשאבוא.

אה, ותעשו לי טובה קטנה, תרשמו לבלוג (הינה כאן) ככה נשמור על קשר בלי להסתמך רק על מר צוקרברג שיזכיר לכן שאני עוד כאן...
ותקפצו לבקר אותי באינסטגרם? משום מה יותר נעים וקל לי שם...אז בינתיים אני שם...



לא משחררת אתכן לפני שאני מראה לכן עוד כמה תמונות מטיול ההתנתקות שלי, דבר אחד נפלא קרה בזכותו, טוב לא רק אחד, די הרבה האמת, זה היה טיול מושלם!!! ההחלטה שלקחתי על עצמי להתנתק מהכל לא לחשוב על כלום ופשוט להנות הילכה קסם מעליי, הצלחתי לעמוד בהבטחה הזו לעצמי ופשוט שחררתי...עד היום יובל מספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע איך אמא שלה עשתה עמידת ידיים וגלגלונים בבריכה (ואני מזכירה לכן...אוטוטו בת 50 :) השלווה הזו, הרוגע שהיה לי בבפנים, רק הזכירו לי יותר ויותר איך אני רוצה לחיות את שארית חיי...ועכשיו אני עושה הכל למען המטרה הזאת, מנקה ומשחררת את כל הלחצים, העול והחובות בשביל להיות במקום שאני לא אצטרך לקום כל בוקר ולהחליט מה אני עושה היום שיעשה לי טוב ובטח שלא לבחור רק דבר אחד שאני אוהבת...אלא לקום כל בוקר בלי הצורך להחליט כי בניתי לי את החיים שאני רוצה ואוהבת.

והדבר הנפלא שהראה לי את האור בטיול?...הבת שלי...יובל שלי, שגדלה להיות אשה, שבימים שהיינו יחד הצלחנו לגשר על כל שנות ההתבגרות המעיקות שכל אם ובת עוברות, זכינו לגלות מחדש אחת את השנייה, נוצר בנינו קשר חדש ומיוחד של אם ובת שהציף את ליבי נחשולים של אהבה...











יהיה בסדר...נכון??!!     :)